רשמי מסע אל המסדר הסופי הנקשבנדי במרכז אסיה

הטיול לאוזבקיסטן...

רשמי מסע אל המסדר הסופי הנקשבנדי במרכז אסיה

באמצע השיחה עם שי ואביבה כבה פתאום האור. השתרר חושך מוחלט, ומבלי להתכוון לכך היינו מיישמים את אחד מעקרונות המסדר הנקשבנדי: העקרון של הפחתת כמות הגירויים הנכנסת אלינו דרך העניים בכדי לאפשר יותר מקום לאלוהים. העובדה שלא ראינו זה את זה, למרות שהיינו במרחק נגיעה, נתנה פתאום לשיחה מימד של עומק, השתיקות שבן המילים נהיו יותר ארוכות ויותר משמעותיות, והמילים שבן השתיקות גם כן.
השעה הייתה כמעט חצות, יושבים היינו במרתף אחד המלונות של סמרקנד, במסגרת מסע של מועדון חיים אחרים אל הסופים של מרכז אסיה. יומיים לפני כן היינו בבוכרה, שם זכינו לאחת מאותם חוויות שאדם שומר עימו לכל החיים, ועתה היינו מנסים לפענח את משמעותה. החוויה הייתה מפגש עם האימאם של מסגד יום השישי העתיק של בוכרה, אחד מהמסטרים של המסדר הנקשבנדי, ואיש שידוע באזור כולו כמרפא וכעושה פלאים, מחמוט חאן שמו.
מסגד ומדרסת פוי קליין הם אולי המסגד והמדרסה הידועים ביותר בבוכרה, מבנה מרשים בעל חזית מפוארת וחצר אדירה עם סתווי עמודים, שצמוד אליהם מינרט קליין המפורסם בעולם כולו. במשך היום עוצרים כאן עשרות אוטובוסים של תיירים וגדודים גדודים של תיירים ממושמעים עושים את דרכם לראות את קומפלקס המבנים המרשים. כשהקבוצה הקטנה שלנו הגיעה לעת דמדומים לא נראה איש מסביב. באנו כקבוצת ישראלים המתעניינת בדרך הסופית, קבוצה של מחפשי דרך שעשתה כבר באוזבקיסטן מספר ימים. מחמוט חאן הכניס אותנו אל המסגד הריק, נשים וגברים יחדיו, ולאחר שחלצנו נעליים והתיישבנו במעגל החל להסביר לנו על סוד תרגול ה"זיכר השקט" של הנקשבנדים. וכאן המקום להסביר כמה דברים:
המסדר הנקשבנדי הינה דרך רוחנית שהתפתחה במסגרת האיסלאם במרכז אסיה החל מהמאה ה12 אך טוענת לשורשים הרבה יותר קדומים. מסופר על נקשבנד – מייסד המסדר שכשהגיע בעזרת התרגולות שלו להארה ונפגש פנים אל פנים עם האלוהים: שאל אותו האלוהים לרצונו.
נקשבנד אמר: אני מבקש שכל מה שאני רוצה וכל מה שאני מבקש יתקיים.
אמר האלוהים: זאת לא הדרך, כל מה שאני רוצה וכל מה שאני מבקש הוא שצריך להתקיים
אמר נקשבנד: אם זה כך, אנני רוצה את הדרך הזאת, אני רוצה שכל מה שאני מבקש וכל מה שאני רוצה יתקיים.
אמר האלוהים: זה בלתי אפשרי, כל מה שאני רוצה וכל מה שאני מבקש הוא זה שצריך להתקיים.
נקשבנד נפרד מהאלוהים ובמשך 15 יום הוא הרגיש דכאון עמוק שכמותו לא חווה מעולם, וביום ה,15 כשהוא הרגיש שהוא כבר לא יכול לשאת זאת יותר, הופיע לפניו אלוהים שוב ואמר: בסדר נקשבנד, ניצחת! כל מה שאתה רוצה וכל מה שאתה מבקש יתקיים.
"מה שאני רוצה", אמר נקשבנד, "ומה שאני מבקש, הוא שתינתן דרך חדשה לבני האדם שבה הם יוכלו להגיע ישירות לאלוהים".
הדרך הזאת היא הדרך הנקשבנדית. והיא התגבשה בתחילתה לכדי 8 עקרונות עיקריים:
1.זיכרון.
לפי הסופים בכלל והנקשבנדים בפרט הדבר המניע את האדם בחייו הוא זכרון עמום שקיים בתת המודע שלו, זיכרון של החיבור שהיה לו לפני לידתו, לפני רדת הנשמה אל הארץ, עם האלוהים. את הזכרון הנשכח הזה הסופים מנסים לעורר מחדש בעזרת טקסים הנקראים "זיכר". אצל הנקשבנדים יש סוג של זיכר מיוחד הנקרא "זיכר שקט".
2. שליטה והגבלה של מחשבות
3. תשומת לב מרוכזת למחשבות לצורך הרחקת מחשבות לא שייכות.
4. ריכוז המחשבות בנוכחות האלוהית ובזכרון האלוהי בעזרת חסד שמימי, תובנות, ראיית העתיד, ואינטואיציה של תפישות על חושיות
5. שליטה על נשימות ותרגולי נשימה מודעת.
6. מסע טרנפורמציה פנימי מתכונות שליליות לתכונות ראויות
7. הפניית המבט אל הצעדים, כדרך לניטרול כניסה של רשמים ושמירת המחפש בדרך.
8. להיות בודד בקהל: על המהלך בדרך לחלק הוויתו ל2: החלק הנמוך שלו צריך להשתתף בחיי היום יום וחשוב שישתתף בכך, בעוד שהחלק הגבוה שלו צריך להיות תמיד בחיבור לאלוהים.
עתה היינו יושבים מסביב למסטר מחמוט חאן, במסגד פוי קליין בבוכרה, והמסטר החל מסביר:
"בחזה של האדם" הוא אמר "ישנם 5 נקודות של חיבור רוחני" "הראשונה נקראת הקלב – הלב, והיא נמצאת כשניים שלוש אצבעות מתחת ללב הפיזי. אין זה הלב הפיזי , אלא נקודת חיבור רוחנית ראשונה לעולמות הלא נראים. דרך ה"קלב" מתבצע החיבור הראשוני אל האל, וממנו, בעזרת מחזור הדם האנרגיה מתפזרת בגוף כולו.
בשלב ראשון הסופי הנקשבנדי לומד להתחבר ולהפעיל את ה"קלב" שלו. אין זה איבר דמיוני, אלא ניתן ממש להרגיש אותו." ולשם הדגמה קורא מחמוט לאחד מהקבוצה שלנו ומבקש ממנו לשים את ידו על החזה שלו. מחמוט מרים אל כנף מעילו, ודני- חבר הקבוצה ניגש ושם את ידו בעזרת הדרכתו של מחמוט כשני אצבעות מתחת לליבו. מחמוט מתחיל לנשום בצורה מאד מיוחדת, נשימות קצובת, מהירות, שכמו מבטאות את שמו של האלוהים. בחלל המסגד משתרר שקט שבו ניתן לשמוע רק את נשימותיו הקצובות של מחמוט. מתחת לידיו של דני מתחיל לפעום דבר מה בכוח, משהוא שהוא לא הלב, אך גם קשה להגיד שהוא שריר, משהוא שקשה להגדיר אותו, שמעולם דני לא הרגיש לפני כן.
"זה הוא ה"קלב"" אומר מחמוט, לאחר שהוא משחרר את דני. וממשיך להסביר:
"מצד ימין של החזה ובמקביל ל"קלב" נמצאת הנקודה הרוחנית הבאה הנקראת ה"רוח". מרחק יד אחת מעל ה"קלב" נמצא ה"סוד" – "סיר". מרחק יד אחת מעל ה"רוח" נמצא ה"חבוי" – "חפי". ובין הסוד והחבוי, מאחוריהם וקצת מעליהם, מתחת לגרון במעמקי החזה, נמצאת הנקודה החמישית: ה"חבוי עמוק" , הנקודה הגבוהה ביותר."
הסופי הנקשבנדי בשלב ראשון של הדרך שלו מתחבר אל ה"קלב" שלו. זה נעשה דרך תרגול ה"זיכר השקט" בזיכר השקט לוחצים את הלשון אל תקרת הפה, סוגרים את השיניים, עוצמים את העיניים, ומרכינים מעט את הראש כלפי צד שמאל של הגוף, כלפי ה"קלב".
על המתרגל לנתק את עצמו מכל העולם ולהתרכז רק בנקודה הרוחנית שעל החזה, כשהוא חוזר בליבו על השם של האל (אללה), לפחות 100 פעמים (ובשלבים מתקדמים הרבה יותר). הספירה נעשית בעזרת מחרוזת חרוזים. לאחר התרגול של המדיטציה נלמד גם תרגול של נשימות. לאחר שהאיבר הרוחני של ה"קלב" מופעל, ממשיך המתרגל להפעיל אותו כל ימי חייו, אך פונה גם להפעיל את האיברים הרוחניים הנוספים.”
כך מסביר מחמוט ולאחר מכן אנחנו פונים לשירת ה"מוולד": הסופים בכלל והנקשבנדים בפרט נוהגים לשיר שירי תהילה למוחמד מלווים בקריאה שירית של פסוקים מהקוראן. ה"מוולד" הינו "הולדתו של הנביא" , והנביא מוחמד בשביל הסופים איננו רק מוחמד האיש אלא דמות האדם השלם – האור הראשוני האלוהי. לצורך המוולד מסתדרים ליד מחמוד עוד 5 גברים מזוקנים בתלבושות המסורתיות שלהם, והם מתחילים לשיר, שירה היוצאת מהלב והנכנסת אל הלב. כל פעם שר אחד אחר וכשמגיע הפזמון: "לה איללהאיללה לה" שמשמעו: "אין אלוהים מבלעדי האלוהים" , אנחנו מצטרפים גם, שהרי אן אלוהים מבלעדי האלוהים, והאלוהים של כל בני האדם הוא אחד.
וכך מתקיים לו המחזה הסוריאליסטי הזה של קבוצה של ישראלים יהודים, מכל הגילים ומכל המינים, השרים במסגד, אי שם בבוכרה, ביחד עם מוסלמים אדוקים מזוקנים, שירי אהבה ודת.
בסיום שירת ה"מוולד" , אנחנו שמים את ידינו אל חזינו, מפנים מבטינו פנימה, ומתרכזים כל אחד ב"קלב" שלו. איש איש עם אלוהיו. אני שם את ידי על חזי וחושב על השם של האל. האדמה מסביב נעלמת, המקום שאני נמצא בו נעלם, הארץ , העולם, הבעיות, המכאובים, הרצונות, התשוקות. זה רק אני ונקודה נעלמת, אי שם בחלל, עמוקה אין חקר, לא מתחילה ולא מגיעה לשום מקום, אלא פשוט קיימת. נדמה שהייתי קיים שם לנצח, הייתי קיים שם לנצח, ואהיה קיים שם לנצח. אין יותר עתיד, אין יותר הווה, אין יותר עבר, אלא פשוט קיום כשלעצמו.
כשהתחלתי את ההתעניינות שלי בדרך הסופית, לפני הרבה שנים, קבעתי לעצמי כלל, והוא שלא אעסוק בדו – קיום יהודי ערבי, זה הוא נושא שקשה מאד לטפל בו. מה שרציתי הייה לעסוק בקיום כשלעצמו. כאן בבוכרה, בין חברים יהודים וחברים מוסלמים, בין אנשים אבל בעיקר לבד עם האלוהים - כפי שאומרים הנקשבנדים, אני מרגיש שאני קיים, ולו גם לרגע קטן - גדול אחד.
הלב שלי פועם ואומר עם כל פעימה: : אללה, אללה. החזה שלי נושם ומבטא עם כל נשימה ונשיפה את השם האחד של האל: אללה אללה.
אני הולך עמוק פנימה אל המקום השקט, מתנתק מהעולם, מתחבר אל הטבע האמיתי שלי, שנקרא ה"נפש השקטה" אצל הסופים.
ולאחר זמן מסוים, שנראה כנצח, אני יוצא, וחוזר אל המסע של החיים שלי, שממשיך ולוקח אותי בימים הבאים אל מרחבי אוזבקיסטן, למסע מופלא בן שבוע של מפגש עם הדרך הנקשבנדית.
בסיום ה"מוולד" וה"זיכר" אנו מודים למחמוט ונוסעים למלון שלנו, וממשיכים את הערב בשיחה חברית על החיים שלנו, שיחה שכמותה היינו עושים מדי ערב.
על הנופים והבניינים של הערים המופלאות הללו: בוכרה וסמרקנד, כבר נאמר ונכתב הרבה, על ידי רבים וטובים ממני, ומלבד התמונות אני מרגיש שאין צורך להוסיף. אך בנוסף לכך, אנחנו זוכים גם שם וגם כאן בחוויה של ה"זיכר" ובמפגש עם אנשים שבשבילהם מילים כמו: אמונה, חיפוש, תרגול רוחני, ודרך, אינם דברים מופשטים. אנחנו זוכים במפגשים חשובים גם בשבילנו וגם בשבילהם. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו מעוררת קבוצה של ישראלים המתעניינת בדרך הסופית התרגשות, ומדוע לא? מדוע שלא יתרחשו כאלו מפגשים?
בתחילת הדרך הרוחנית שלי, לפני קרוב ל20 שנה, אהבתי לקרוא את הספר "מפגשים עם אנשים מיוחדים" , ספר המספר על מפגשים של אדם בשם גורדייף עם מורים רוחניים שונים, בעיקר במרכז אסיה. עתה , אני מרגיש שאני עצמי משתתף במפגשים מהסוג הזה.
על המשך הטיול באוזבקיסטן בפעם אחרת